מילים קטנות לפני שם עצם: a / an / the

מתחילים מספר או מתפוח שאפשר לספור אחד־אחד. לזה קוראים שם עצם ספיר.

כאן מציגים אחד, והשומע עדיין לא יודע בדיוק איזה. צליל עיצור הוא למשל בּ בתחילת book, בקירוב בּוּק.

צליל תנועה הוא למשל אַ בתחילת apple, בקירוב אַפֶּל, או אֶ בתחילת egg, בקירוב אֶג. אלה רמזי הגייה בעברית, לא כתיב אנגלי.

אין צורך לשנן שמות של אותיות. שם עצם הוא מילה לאדם, לחפץ או לדבר אחר.

לפני שם עצם שאפשר לספור, ביחיד, משתמשים לעיתים ב־a או ב־an כדי להציג דבר אחד שעדיין לא זוהה. book = ספר; apple = תפוח; egg = ביצה. בוחרים לפי הצליל הראשון של המילה הבאה, ולא רק לפי האות הכתובה.

לפני צליל עיצור משתמשים ב־a (לדוגמה: a book). לפני צליל תנועה משתמשים ב־an (לדוגמה: an apple או an egg).

המילים a וגם an אינן מתאימות לשם עצם ברבים. אם אינכם יודעים איך מילה נשמעת, אפשר להאזין או לשאול; אין צורך לנחש לפי שם האות.

a ו־an עושות כאן אותה עבודה; בוחרים ביניהן לפי הצליל הראשון של המילה שבאה מיד אחריהן. לפעמים הכתיב מבלבל. hour = שעה; אומרים בקירוב אַוּ־אֶר, בלי צליל h בהתחלה.

לכן an hour. uniform = תלבושת אחידה; אומרים בקירוב יוּ־נִי־פוֹרְם. הצליל הראשון הוא י כמו בתחילת ״יום״, ולכן a uniform.

גם שעה וגם תלבושת אפשר לספור. אלה רק שתי דוגמאות קטנות; כשלא יודעים הגייה, אפשר להאזין או לשאול.

כבר יודעים להציג דבר אחד בעזרת a או an. עכשיו עוצרים ושואלים: האם גם מי שמקשיב יודע בדיוק על איזה דבר מדברים?

לא מספיק שרק אני יודע/ת. כששנינו יכולים לזהות את הדבר, the עוזרת לומר ״הספר״ או ״התיק״. a או an יכולות להציג דבר אחד שעדיין לא זוהה. the עוזרת לציין דבר שהדובר והשומע יכולים לזהות, למשל כי כבר הזכרנו אותו. bag = תיק. a bag הוא תיק אחד; the bag הוא התיק המסוים שכבר ברור לנו. the מתאימה גם לרבים: the books = הספרים המסוימים.

לא מוסיפים a או an יחד עם the לפני אותו שם עצם.

כאן מחברים שני משפטים קצרים. here = כאן; red = אדום או אדומה. במשפט הראשון מציגים ספר שהשומע עוד לא מכיר: There is a book here.

במשפט השני חוזרים בדיוק לאותו ספר: The book is red. עכשיו השומע יכול לזהות אותו, לכן the.

אם נכתוב שוב a book, לא יהיה ברור שאנחנו מתכוונים לאותו ספר. לא משנים אוטומטית את כל המילים ל־the; חושבים בכל פעם על איזה דבר מדברים.

לא חייבים להזכיר דבר פעמיים כדי להשתמש ב־the. לפעמים המצב כבר מראה לשנינו על מה מדברים.

למשל, שנינו מסתכלים על התיק היחיד לידנו. כשאומרים ״התיק אדום״, אומרים The bag is red.

גם אם זו הפעם הראשונה שהמילה bag נאמרת, ברור לשנינו איזה תיק. לעומת זאת, כשמציגים תיק כלשהו שהשומע לא יכול לזהות, a bag מתאים.

זאת בחירה לפי משמעות והקשר, ולא לפי מספר הפעמים שהמילה הופיעה.

a ו־an משמשות כאן עם אחד, ולכן לא כותבים a books או an apples. books = ספרים; apples = תפוחים. I like = אני אוהב/ת. כשאומרים שאוהבים ספרים באופן כללי, אומרים I like books.

אין כאן a, an או the. כשמדברים על ספרים מסוימים ששנינו מזהים, אפשר לומר the books.

למשל, שנינו מסתכלים על הספרים שכבר הזכרנו: The books are here. לכן ״רבים״ לא אומר שתמיד משמיטים את the.

לפני שמוסיפים a או an, בודקים שאפשר לספור את הדבר ביחידות. water = מים. כשמדברים על מים כחומר, ולא על בקבוק או מנה, לא אומרים a water.

למשל, כדי לומר שאוהבים מים באופן כללי: I like water. גם the אינה דרושה במשפט הכללי הזה.

מים מסוימים ששנינו מזהים יכולים להיות the water, אבל אין צורך לתרגל כאן את כל כללי הכמויות. למדנו התחלה קטנה: דבר ספיר אחד שלא זוהה, דבר מזוהה, ושתי דוגמאות בלי מילת תווית. יש שימושים נוספים שנלמד בהמשך.